מתוך הביוגרפיה של השחקן ז'ראר דפרדייה | מאת פאול צ'וטקו
הספר מתאר את התפתחותו של השחקן החל מילדותו ושנות העשרה שלו הקשות, דרך תחילתו הבעייתית כשחקן בפריס, ואת הטיפול לפי שיטת ד"ר טומטיס שעבר בכדי להתגבר על הקשיים שלו בהבעה ובדיבור. עבורו, טיפול זה היווה "נס" בנסיונתיו להתגבר על קשייו החמורים.
קשיים בילדות ובנערות
כתלמיד בית ספר, דפרדייה נכשל בלימודיו ואף חשבו שהוא סובל מפיגור שכלי.
בהיותו בן 18, מורו למשחק שהיה המורה המוביל בפריס, האמין בכישרון של ז'ראר כשחקן למרות שניתן היה לתייג אותו באותה עת כ"נער שוליים". לפי דעתו, "לז'ראר היה יותר כישרון גולמי מכל ילד אחר בן שמונה עשרה שהוא הכיר", אך חסימה עמוקה ומושרשת עמדה כמכשול לכישרון העצום הגלום בו.
דפרדייה סבל מקשיי שפה, הבעה, קול ושטף הדיבור. אוצר המלים שלו היה מצומצם והוא התקשה ללמוד טקסטים מורכבים. מוריו עמלו קשה כדי לקדם אותו ולעזור לו להתגבר על קשייו, אך ללא תוצאות מספקות. הם ידעו "מה" ללמד אותו אך לא ידעו "איך" להחדיר לו את אותו הידע.
אבחון ע"י ד"ר אלפרד טומטיס
הם הפנו אותו לאבחונו וטיפולו של ד"ר טומטיס, רופא אף אוזן גרון ומומחה לשפה ודבור. בהיכרותם אותו, מוריו האמינו שאם קיימת אפשרות לפרוץ את מחסומיו של ג'רר,
ד"ר טומטיס הוא האדם היחיד שיצליח בכך.
דפרדייה הופנה לד"ר טומטיס ללא פרטים מקדימים מלבד דברים אלה שנמסרו על ידי מורו מטפחו, "יש לי בחור מיוחד, משכמו ומעלה, שלדעתי עשוי להיות שחקן דגול- אך הוא סובל מבעיות רציניות ביותר. אינני יודע מה הן ומה מקורן אבל אם רק תוכל, אנא ממך, קבל אותו לטיפולך והכן אותו לעתיד".
לאחר אבחון, ד"ר טומטיס היה משוכנע שהבחור הצעיר סבל מקשיים רגשיים משמעותיים שהקשו על חייו. הוא זיהה בז'ראר פער קיצוני בין עוצמתו הגדולה לבין חולשתו בהבעה העצמית. ללא יכולת הבעה, הייתה סכנה שהעוצמה תמצא ביטוי אלים. בעיני ד"ר טומטיס, חולשה זו היא סוג של מום או פציעה. ז'ראר נחנק כאשר הוא רצה לדבר, וכשלמד טקסט כלשהו, הוא לא זכר הרבה, ובוודאי לא לאורך זמן.
ד"ר טומטיס גילה שתפקודן של אוזניו של דפרדייה לא אפשרו לו לווסת את "קבלת" הצלילים. האוזניים שלו תפקדו כשסתום פתוח שהעביר צלילים רבים מדי למערכת העצבים המרכזית, במקום לסננם. כתוצאה מכך, מוחו הוצף ברעשים שמנעו ממנו להבין את משמעות הדברים. כשאדם לא מסוגל להתגונן מפני רעש, הוא לא מצליח להבין. "הוא מקבל יותר מדי רעש בבת אחת, וזה גורם לכאב". המידע הצלילי שדפרדייה קיבל היה כה מעוות, וההבנה של מידע זה תבעה ממנו מאמצים גדולים. ניתן לעמוד במאמץ כזה למשפט אחד או שניים, אך לא לאורך זמן.
בנוסף, ההצפה הצלילית גרמה לנתק בקשר ההדוק בין האוזן לקול – ז'ראר התקשה לשמוע ולווסת את קולו שלו. נתק זה הוביל לקשייו בשפה ודיבור.
ללא יכולת להתבטא, ז'ראר דמה לפצצה מתקתקת. מכיוון שלא היה מסוגל להביע כלפי חוץ, ההתפוצצות הופנתה פנימה, והפכה את חייו לחלום בלהות.
טיפול בשיטתו של ד"ר טומטיס
זמן קצר לאחר תחילת הטיפול באימוני הקשבה לפי שיטת טומטיס, ז'ראר הרגיש בשינויים משמעותיים בשנתו ובהרגלי האכילה. בנוסף, הוא שם לב לשינויים ביציבה ורמת האנרגיה שלו. בעיני ד"ר טומטיס, מדובר היה בשינויים קלאסיים בתגובה לגירוי הצלילי. אצל חלק מהאנשים, הימים הראשונים של הטיפול מלווים בעייפות קשה ובחשק לישון כל הזמן. ככל שהטיפול מתקדם, השינה נעשית יותר עמוקה וקצרה. זה מה שקרה לז'ראר, וכתוצאה מכך הוא כבר לא היה זקוק ליותר מ-4 או 5 שעות שינה בלילה.
במקרה שלו, הטיפול התגלה כיותר ארוך מאשר ברוב המקרים, בשל חומרת הבעיות שלו
בשפה ודיבור. ככל שהטיפול התקדם, ד"ר טומטיס וכל הצוות ציינו לעצמם שינויים ברורים אצל ג'רר. האנרגיה שלו עלתה, הזיכרון והריכוז השתפרו. הוא גם היה פחות מתוח, משמע פחות תוקפני. "כששיקמנו את האוזן ושחררנו את האנרגיה המנטלית שלו, התגובה היתה כמעט מיידית. הקול ובמיוחד הזיכרון השתפרו" הסביר טומטיס.
תוצאות הטיפול הורגשו במיוחד בעבודתו עם המורה למשחק. הלימוד בעל פה הפסיק להיות "מלחמה". וכשז'ראר עלה על הבמה כדי לדקלם קטע או לשחק תפקיד, לא היה כבר זכר לפחד במה. הוא יכול היה לדקלם קטעים ארוכים ומסובכים בקלות רבה. הוא אומנם הצטרך עוד הרבה זמן כדי לפתח טכניקות משחק משלו, אבל הוא כבר היה מסוגל להתבטא בחופשיות, לא היו לו יותר חרדות והביטחון העצמי שלו הלך וגבר.
לפי דפרדייה, חלק מהקרדיט הגיע למוצרט, שלימד אותו שפה חדשה –"הצרפתית של המוסיקה, השירה, האינטואיציה והרגש". "כשהתחלתי לעבוד עם טומטיס וקושה (המורה למשחק), המחזתי כל מילה. כשקראתי את ראסין ומולייר, שמעתי את המילים כמו מוסיקה." היכולת לשמוע את המילים כמו מוסיקה שחררה אצלו את היכולת להתרכז ולזכור.
הוא גילה שהספיק לו לקרוא פעם אחת טקסט או פואמה כדי לזכור אותו, בתנאי שהוא מבין את הריתמוס וההרמוניה שלהם. גילוי זה שימח אותו, הקל עליו ונתן לו תקווה : הוא ידע שהוא יצליח לנצח את המוגבלות ממנה סבל, שנראתה לו קודם לכן בלתי מנוצחת.
השתלבות בחברה ובלימודים
גם חבריו ללימודים שמו לב לשינויים. "עכשיו ז'ראר קורא המון, לומד וצובר ידע. האנשים חושבים שזה מאוד פשוט, שמספיק להיראות טוב, להיות טמפרמנטי ו-הופ! לומדים טקסט ומשחקים תפקיד. ההיפך הוא הנכון. לימודי המשחק קשים, מסובכים ותובעניים בדיוק כמו מוסיקה או כמו כל אומנות אחרת. זהו כמעט מדע מדויק. וז'ראר עכשיו נחוש בדעתו לשלוט בכל".
השינוי נראה עוד יותר בודאות לחברים שלו מעיירת הולדתו. "פתאום הייתה מן הארה אצל ג'רר, סיפר חבר ילדות, כולם שמו לב לזה."
אלן דפרדייה העריך שהטיפול הציל את אחיו הצעיר. "מה שהתגלה אצל ז'ראר הוא כישרון עצום, ותמיד אמרתי שאם ז'ראר לא היה מגיע למשחק, הוא היה מסיים את חייו בכלא או יותר גרוע מזה."
חבר קרוב של דפרדייה ועוד תלמידים רבים למשחק הגיעו למרכז טומטיס בעקבות דפרדייה, כדי לשפר את קולם ואוזנם. אותו חבר כל כך התרשם מהשינויים שחלו אצלו שהוא חזר שנית למרכז טומטיס כעבור מספר שנים, אחרי טראומה פסיכולוגית, ואפילו שלח לשם את ילדיו. אולם בהקשר לדפרדייה, הוא היה המום מהמטמורפוזה שחלה אצלו. הוא הכיר אותו פרחח, תוקפני ושתקן בשאטורו (עיר הולדתו), וכסדרן ביישן ו"ילד טוב" על חוף הים בקאן. ופתאום, הוא הפך לשחקן הגדול והידוע ביותר של פריס. הוא הבין שנולד אומן כשכשרונותיו של ז'ראר התגלו לעין.
כשדפרדייה עזב את עיירת הולדתו ב-1965, הוא נשבע לשנות את חייו. כעבור פחות משנתיים, הוא אכן הצליח בכך בזכות רצף של פגישות מקריות, באמצעותן גילה את כישרונו כשחקן.
הוא מצא "משפחה רוחנית" בקהילת השחקנים של פריס, הוא למד עם המורה למשחק הידוע ביותר בתקופה ההיא; ואחרי שנים רבות של קשיי הבעה ודיבור משפילים וכואבים,
הוא נרפא בזכות המומחה האירופאי הגדול ביותר לבעיות קול. בזכותה של ג'ן-לורן קושה ואלפרד טומטיס, הוא ידע התעוררות מוחלטת, כמעט לידה מחדש.
"קושה גילה לי את האומנות שבמשחק , וטומטיס גילה לי את האומנות שבשפה. לפניו, לא הצלחתי לסיים משפטים. הוא זה שאיפשר לי להשיג קו מחשבה רצוף, מחשבה מורכבת עם יכולת לתמצת".
למאמר ב"גלובס":
